Tamar and Leviathan

היינו שמחים ככל שיכולנו להיות. כך נגמר אחד מסיפוריה של הסופרת הקנדית אליס מונרו כך גם יכול להתחיל סיפור אחר.1 אפשר לדמות את המלים האלה כתובות באותיות בלתי נראות על אחד מקירות הגלריה, בתערוכה שמערבת פנים וחוץ, מיתוס ואנטי מיתוס, אמא וילד, חלום ומה שלוכד אותו, בית למשפחה ובית מרחץ, לוויתן ותמר...
[collapse collapsed title="Read more" class="read-more"]
אותה שמחה אפשרית, שנוצרת כקבוע ביחס לעולם הנגלה, לאפשרות ולאי אפשרות, גלומה גם באובייקטים שיוצרת קליין. בזמן שעבדה על התערוכה הנוכחית שני יונקי דבש תעו בדרכם ונקלעו לביתה. היא ראתה אותם מסתחררים בין החלונות השקופים, כנראה אחרי מעוף לכוד שנמשך שעות ופתחה להם חלון. משלא יכלו לעוף הוציאה את יונקי הדבש המותשים החוצה. יונקי דבש כלואים בחדר, חלון שנפתח, יד שמשלחת אל החוץ, שבו
ופקדו אותי בחלל התערוכה הזאת. אולי כי אפשר לחוש בתמר ולוויתן את היחס שבין המוצק והנייח ובין המרפרף ועף. התנועה הזאת היא אולי גם ההסטה של הצבע בתערוכה, שאינו נמצא במקום הצפוי. צבעים
כמו יוצאים ממקומם, הופכים לשם ואז לנוכחות בעולם. כי היכן למשל הכחול נמצא? נדמה שהצבע מוסט אל ההפרש, אל היתרה, מעבודת הקיר "אמא כחול" אל מקטעי החרסינות
התכולות, שכמו מגינות על הבית מן החוץ, אך מצויות במפגיע בפנים. הפנים הופך לחוץ, ולכאורה הכול ניתן, הכול מוצג לנגד עינינו אך משהו נותר חתום, מעבר להישג היד. הסביבה שמעמידה קליין היא סביבה חומרית לעילא, ובה בעת זו סביבה כמו מיתית, שבה החומר הגשמי, המתכתי, המחליד, מטיל צל על עבר אפשרי שמכונס בו. כמו צמד העמודים שמהווים את העבודה "תמר ולוויתן" אשר שמם מעלה הד למאגרי הגז הטבעי שמצויים עתה
במוקד של מחלוקת עזה. מקופלים כאן רמזים ליחסי כוח ושליטה אך בה בעת העבודה שולחת את השמות למישור נוסף, כמרמזת למיתוס שנדמה מוכר, ספק קיים, ספק מעמיד פני קיים. קליין מחזירה אותנו אל מה שישנו. הפוליטי, צף מן המקום הלא צפוי והפסלים עצמם עומדים בתווך, לא מאפשרים לנו להפוך את השמות לניטראליים או לאגדתיים, אלא מציבים תמיד את החומר, את טביעת האצבעות שנותרת על המתכת כמו עלתה מתוכה.בתוך כך, יחידת לוקרים שלכאורה נועדה לאפסן בגדי עבודה או ציוד בית ספר, נבנית כצורה שמכילה את עצמה. אך זו אינה רק תיבה בתוך תיבה, אלא בה בעת גם ביצה בתוך ביצה. בסיפורה של אליס מונרו, הגיבורים מביטים באגן ציפורים. שלא כתפקודו בעבר, האגן אינו מלא ציפורים. מה שנמצא בו הוא "משהו גדול יותר מאדום חזה, קטן יותר מעורב" שמתגלה כבואשים מתרוצצים. בהיעדרן של ציפורים הופכים הבואשים למושא יפיפייה למבט, למשהו שלא נראה מעולם לפני כן. [מתוך הסיפור "גאווה",
בקובץ חיים יקרים בתרגום אורטל אריכא, הוצאת מחברות לספרות, 2013] עבודת אמנות כמו בבושקה, כמו רחם, כמו קן. את הציפור נצטרך כבר לנחש. יעקב דורצ'ין כתב בעבר שאנג'לה קליין מגדלת פסלים. נראה שהם אכן גדלים כמהויות כמעט אורגניות. כמין אמנות אדמה ללא אדמה, כשחומרי הגלם הם אותם חומרים שאנג'לה קליין שבה וחוזרת אליהם (הברזל והצבע וכאן גם זכוכית, חבל, חומר קרמי). הנוף הוא נוף הגלריה
ובכל זאת הפעולות, התנועה במרחב, טביעת האצבעות, הן כשל אמנית העובדת עם הקרקע. הסביבה נוצרת ובאותה שעה נחרשים פניה. "אמא כחול", עבודת טקסט שמחברת בהלחם, שהוא יותר ויזואלי מאשר מילולי, שתי מלים
ראשוניות בשפתו של הילד שתופס צורה וצבע, שתופס את שמה של אמא. יש כאן כמעט הוראת הפעלה: "אמא (ראי, הנה) כחול", כאילו הובלעו כאן הוראות ההתבוננות. אבל להיכן עלינו להסתכל. הרי תבליט הקיר שב ומצביע על עצמו, לכל היותר מזכיר את המדבר שאיננו שם אך קיים בלעדיו, כי אמאכחול מספיק לעצמו (או שמא מספיקה לעצמה), מתקיים כהצהרה. הצילום הכפול שצולם בגלריה בפריז מעמיד את הנוכחות האנושית כקנה המידה לפסל. לרגעים האישה המצולמת, המתבוננת בפסל של אנטוני גורמלי, נדמית כבת דמותה המבוגרת, האירופאית, של האמנית שמביטה בה מן הצד. המגנט שמחזיק את העבודות אל הקיר מפורר את הסימטריה, הופך לשלישי הנוכח בחלל נקי ומאופק, כמעט סטרילי. זהו חלל
מוזיאלי במראהו שמגיח אל פנים הגלריה, כמו גלויה שנשלחה ממקום אחר, כמו חלום. זהו אם כן החלום: Orange passion מציגה חישוק ועליו מלופף חבל. העבודה נדמית כמעין
לוכד חלומות מוגדל. לוכד חלומות הוא אובייקט שהגיע במקורו מתרבות הילידים האמריקאית והפך לאובייקט צריכה, לקישוט שאפשר לקנות בחנויות תחביב ועידן חדש. היומרה של לוכד החלומות הוא לתפקד כמסננת, כפי שבוררים עדשים. להיפטר מהרע
ולהישאר עם הטוב והמיטיב. אבל כאן הלולאות תופסות משהו. בקבוקי קמפרי אדומים. משקה שמבוקבק לתצרוכת חד פעמית, מונפק בייצור המוני, משוקע כאן בתוך החישוק. כאילו כל החלומות המוחשיים שניתן ללכוד אינם אלא בקבוקים אדומים, מנצנצים כמו אבני חן. הם מלופפים בקשר שהוא בין לפיפת חנק לבין ערסול כמעט אימהי. החלומות שנלכדים מתנדנדים כמו על עמודי תלייה מיניאטוריים, מסיטים את המבט דווקא אל הלולאה הריקה אל היד האחת הנרמזת. אולי זו אותה יד שהצביעה "אמא כחול", אותה יד שטביעות אצבעותיה נותרו בצבע שעוטף את העמודים .אנחנו מביטים בהם ולרגע אנחנו מאושרים ככל שיכולנו להיות .

יערה שחורי
[/collapse]