Offering
Aram Gershuni
Aram Gershuni, A boy and his dog, Oil on wood 60x60cm 2020
Aram Gershuni, Potato, Oil on wood, 23 × 29 cm. 2020
Aram Gershuni, Cabbage, Oil on wood, 30 × 40 cm. 2020
Aram Gershuni, Myself, Oil on wood, 40 × 30 cm. 2020
Aram Gershuni, Ashes, Oil on wood, 40 × 30 cm. 2021
Aram Gershuni, Inbar, Oil on wood, 70 × 60 cm. 2019
Aram Gershuni, Bread, Oil on wood, 30 × 40 cm. 2020
Aram Gershuni, Flowers, Oil on wood, 30 × 40 cm. 2020
'אילו עוף וחסה יכלו לדבר'
"מאת דיויד גרייבס, "הפילוסוף
ארם גרשוני צייר אותי. לא, זה לא נכון. הוא לא צייר אותי, הוא צייר ציור שלי. לא, גם זה לא נכון. הציור לא שלי, הלוואי והיה שלי. אבל יש קשר ביני לבין הציור, רק לא ברור לי מה הוא. זהו פורטרט בשם "הפילוסוף", שאני הנושא שלו. זה כמו להיות נושא של שיחה? האם הפורטרט הוא "אודותיי"? אם כבר, אני המושא של הפורטרט. הפורטרט מתייחס אליי כמו שזכוכית המגדלת מתייחסת אל החיפושית.
נתקוף מזווית אחרת. מדוע ארם גרשוני צייר אותי? הרי אין בי דבר נדיר או מיוחד במינו. אין זו הצניעות מדברת – ארם צייר גם עוף וחסה... אז, מה הוא חיפש בי כשהוא צייר אותי? אפשר לטעון שהוא לא חיפש בי דבר, כמו שהוא לא חיפש דבר בעוף או בחסה. אז למה הוא צייר אותנו? כי היינו זמינים? אולי.
הייתי רוצה לחשוב שארם גרשוני צייר אותי כי יש בי משהו מיוחד, איזו מהות קסומה ומסתורית השמורה רק לי. סוד שיש לגלותו. אבל אז, מה נגיד על העוף והחסה? נגיד, יחד עם גוסטב פלובר, הכותב של 'מאדאם בובארי', ש"כל דבר נעשה מעניין, אם מסתכלים עליו מספיק זמן". זה לא רע. אני גם יודע שזה מקובל על ארם, כי הוא הכיר לי את הציטוט הזה. הקשר ביני לבין הפורטרט שלי הוא בדיוק הקשר בין העוף והחסה לבין הציורים (המרתקים) שלהם, כי ארם חיפש בי בדיוק את מה שהוא חיפש בעוף ובחסה. והתשובה לשאלה המתבקשת "מה ארם חיפש בי, בעוף ובחסה?" זה שהוא לא חיפש בנו דבר, הוא חיפש אותנו.
גם את זה, אנחנו – העוף, החסה ואני - יודעים ממקור ראשון, שכן בזמן שארם צייר אותי הוא אמר לי מפורשות שכאשר הוא מסתכל עלי, הוא לא רואה אותי. הוא רואה מערך של אור וצבע, תופעות הניצבות בפניו ומעצבות תפישה בתודעתו. לא ממש הבנתי, כמובן, אז ארם ניסה לתת לי הסבר יותר פשוט: "אני לא רואה אותך," הוא אמר, "כי אני מחפש אותך. ואני לא מחפש אותך שם בכיסא," הוא המשיך, "אלא כאן," והוא הצביע על הציור. "אני מחפש לראות אותך דרך הציור," הוא הסביר. גם כאן פלובר בא לעזרנו, באומרו ש"אמנות הכתיבה היא האמנות לגלות במה אתה מאמין". אם נסב זאת לציור, נאמר שאמנות הציור היא האמנות לגלות את מה שאתה רואה.
ארם לא מסתכל עלי כשהוא מצייר אותי, הוא מנסה לראות אותי. יש ההבדל בין 'להסתכל' לבין 'לראות'. שלא כמו סתם 'להסתכל', 'לראות' פירושו גם 'להבין', כמו שנאמר "אה, עכשיו אני רואה". אבל לא 'להבין' במובן של to understand, שזה יותר מושגי, שכלתני, אלא במובן של to get it, שזה יותר מוחשי, אינטואיטיבי. 'להבין' זה להציב מקרה פרטי ביחס למושג כללי; להבין אותי, זה להבין אותי כבן-אדם. הבנה שכזו כמובן תלויה במושג של 'בן-אדם' בו אני מחזיק. אין צורך בכל זה כשרואים אותי. נהפוך-הוא, המושגים, שהן דעות כוללניות מקובעות מראש, רק מפריעות. בעבור ארם, אני נוכחות בפני תודעתו. הוא מתחקה אחר נוכחותי באמצעות אותם מערכי אור וצבע שאני מנפיק. ואם ארם עושה עבודתו נאמנה, הוא ימצא אותי בתוך כתמי הצבע שהוא מניח על הבד, ויראה אותי נכונה. בדיוק כמו העוף והחסה. י
ארם גרשוני: מנחה
תערוכה בגלרית עינגע, תל אביב, מאי-יוני 2021