המתים נולדים

המתים נולדים

מעיין אליקים
ביאנקה אשל גרשוני

7 November 2026 - 19 December 2026
  • Maayan Elyakim, Seashell Sphere, 2022

  • Maayan Elyakim, Shira and Maayan (An Allegorical Wedding), 2018

  • Bianca Eshel Gershuni

  • Bianca Eshel Gershuni

  • Bianca Eshel Gershuni

  • Maayan Elyakim, Book of Spirals, 2025

  • Maayan Elyakim, Rattle, Teether and Whistle (For Laila Elyakim) 2020

  • Maayan Elyakim

אוצרת: אנה שרון

שם התערוכה לקוח מתוך הציטוט ״המתים נולדים ואינם מתים״ החקוק על גבם של מספר צבים אותם פיסלה ביאנקה אשל גרשוני, הנושאים על שריונם את המילים כמעין כתובת המוטבעת בגוף ומשמשת כמגן נוסף לשבריריות החיים שבתוכם. דימוי הצב, המופיע בעבודותיהם של גרשוני ומעיין אליקים בתערוכה, מציע מפגש בין שני האמנים סביב האפשרות שהמוות משחרר מעבודת ההגנה התמידית על החיים; המוות כגבולו הסופי של הצורך לשמור על עצמנו ועל היקרים לנו מפני העולם - ולכן גם כמקום שבו דבר לא עוד יפגע בנו.
עולם לקיים שנוכל בכדי כי בידיעה גם אך המתמדת בתחזוקתו כרוך הגוף של תו וּ פגיע עם להתמודד המאמץ עשיר, עלינו לסגת, במידה רבה, מן האמונה באוטונומיה של העצמי. כך מתאפשרת השהיה של השלכת העצמיות על העולם, ופעירתו של מרחב עבור מה שאינו מתיישב עם תפיסת המציאות המיידית. עבודת השימור של הרכות, המגולמת בתערוכה בביצים, בשריונות ובצדפים, נראית בתחילה תמימה, כאילו היא מסמנת גבול רק עבור עצמה, אך למעשה היא מורה על הכללי: בשמרה את עצמה, היא מצביעה על סכנות ונזקים אפשריים. שימורו של הרך והפגיע נענד כתליון וכאות מלכות לתפארתה - ונקשר לארכיטיפ של האם הגדולה. כאשר המתים נולדים, המוות מאומץ כנקודת פתיחה. וכאשר הפגיעה היא ודאית, הניסיון להגן על הגוף חייב להיות עדין. השימור נעשה פעולה של דאגה, שבה הרך נאחז בעצמו ונאבק באמונה בעצמו: מכיר בחוסר האונים שלו ובה בעת מורד בו; משלים עם פגיעותו ומסרב להפקיר את עצמו לידיה. האמונה היא הכוח להמשיך ולשמור על העצמי גם בהיעדר כל ערובה לכך שפעולה זו תצלח. הרך מגלם את הארכיטיפ האימהי גם בפעולת השימור, וגם באכזריות שהוא נדרש לה בעת ההדיפה: שכן האם אחראית להגנה על הרך אך גם לשליחת הסכנות הרבות הפוקדות אותו.
דמות האם הגדולה מגלמת בתוכה את עקרון ההזנה והחיבור למחזוריות הטבעית של החיים. בתרבויות רבות היא נתפסת ככוח מחולל וכמי שמייצגת את ההרמוניה בין אדם לטבע. בתרבות המערבית המודרנית, נדמה כי הקשר עמה הלך והתעמעם. תהליכים של רציונליזציה, מדעיות והפרדה בין האדם לעולם הטבעי הביאו לאובדן התחושה של תלות הדדית והזנה. אך האם לא נעלמה. ארכיטיפ זה הפך למיתוס או למושג מופשט שהיבטיו הטקסיים ותפקידיו הקולקטיביים נשכחו. תחושת אובדן זו אינה רק אישית או תרבותית, אלא גם מערכתית, והיא באה לידי ביטוי בכאב פנימי ובחיפוש אחר משמעות במציאות שכמו איבדה את עומקה המיתי.
תערוכה זו מבקשת להציע את האובייקט כמדיום שדרכו דמות האם מתכוננת בהווה: לא כשריד של עבר מיתולוגי, אלא ככוח פעיל הממשיך לעצב את התודעה כיום. בעבודותיהם של מעיין אליקים וביאנקה אשל גרשוני, כוח זה מתגלה בשני אופני פעולה המתקיימים על אותו רצף: האחד מבקש לארגן, לאסוף ולתחום, ואילו האחר מתפרץ, מציף ומערער גבולות. שתי התנועות נובעות מאותו מקור אימהי - הדחף להחזיק את החומר, לשמר את הרך ולהגן עליו מפני התפזרות, לצד האפשרות שהאחיזה עצמה תהפוך לכוח מערער.

תכשיטי הכסף של ביאנקה אשל גרשוני ועבודת הכסף של מעיין אליקים מתפקדים כקמעות. הקמע הוא אובייקט שנועד להגן על מי שנושא אותו: מוחזק בצמוד אל הגוף כדי ליצור חיץ בין אדם לעולם. בעבודתה של אשל גרשוני, הסרטן מגלם את ההיגיון הזה באופן גופני: השריון מגן בעוד הצבתות מאפשרות הגנה באמצעות איום. אצל מעיין אליקים, העבודה רעשן, נשכן ומשרוקית (ללילה אליקים) מקבלת משמעות אחרת: זהו אובייקט שהאמן הכין לבתו, המשלב בין חפץ המיועד להרגיע, להעסיק ולהקל על גופה של תינוקת לבין חפץ בעל נוכחות טקסית. המשרוקית והנשכן קשורים למגע, לפה ולוויסות הגוף; הם נועדו להיענות לצרכיו של גוף שעדיין אינו יכול לדאוג לעצמו. אולם כשהם מתלכדים בחפץ עשוי כסף ואבנים, הפעולה היומיומית של הטיפול מקבלת ממד נוסף: האובייקט נעשה מעין קמע אישי, ביטוי מוחשי לרצון ההורי להגן על הילדה ולהעניק לה אמצעים למפגש עם העולם. אם הסרטן של גרשוני מגלם את ההגנה באמצעות שריון והרתעה, אצל אליקים ההגנה מתבטאת בטיפול, בהרגעה ובמתן מענה לצרכים גופניים ראשוניים. שתי העבודות מציעות אפוא מופעים שונים של ארכיטיפ האם הגדולה: הכוח המגן עשוי להופיע כגוף חמוש המסוגל להדוף את האיום, או כיד מטפלת המבקשת להרגיע ולשמר את הפגיעוּת.
בשיבתם של המתים ובסירובם לנוח מתהדהד הניסיון הזה: להפוך את הרכות לאיום, את הפגיעוּת לשליטה ואת ההגנה לכוח. יש משהו נוגע ללב בניסיון של הרך להקדים ולהכריז על עצמו כמפחיד, כאילו אם ייתפס כמסוכן דיו לא ייאלץ עוד לשאת את הסכנה שבחשיפתו. אלא שההכרזה מסגירה את מה שהיא מבקשת להסתיר: את הצורך להיות מוגן, את החשש מפני חדירה ואת התקווה שהעולם יכיר בכוחו לפני שיפגע בו. התערוכה מציגה הניסיון להתגונן באמצעות הרתעה: את התקווה שאם נהיה מפחידים מספיק, לא נצטרך עוד לפחד.

התערוכה נוצרה במסגרת פרויקט גמר באוצרות בתכנית לתואר שני במדיניות ותיאוריה של האמנויות, בהנחיית אילנית קונופני, ראש תחום אוצרות בבית הספר לתיאוריה יוצרת, בצלאל אקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים.